את תצלומי האוויר ניתן לחלק לשני סוגים; צילום משופע וצילום אנכי. צילום משופע משמש בעיקר לצורכי הצבא מאחר ולצילום זה יש יכולת לערוך צילום של אזורים שבהם לא ניתן לטוס, כדוגמת שטח אויב והיכולת לצלם שטח נרחב בצילום אחד. צילום אנכי מיועד לרוב לשימוש אזרחי, לדוגמה; הפקה של מפות ומדידת שטח.
צילום אווירי משופע
בסגנון צילום זה ניתן לזהות בקלות את פרטי הנוף מאחר והם מופיעים בצילום כפי שרגילים לראות אותם בשטח. בצילום משופע קנה המידה אינו אחיד ולכן לא עושים שימוש בקנה מידה בסגנון צילום זה. זווית הצילום המשופעת מאפשרת לצלם שטחים גדולים בהרבה מצילומים אנכיים המצולמים מאותה נקודה. בכך, כפי שהוזכר בפתיחה, ניתן לצלם שטח אויב בלא שיהיה צורך לטוס מעליו. החיסרון הבולט של תצלום משופע הוא השטחים המתים שבו, המוסתרים על ידי פרטי נוף גדולים כדוגמת בניינים, הרים וכדומה.
צילום אווירי אנכי
בסגנון צילום זה, מצלם המטוס חפיפה רבה בין שני צילומים סמוכים במטרה שלא לפספס שטח צילום ובכדי להגביר את איכות הצילום. המטוס המצלם יוצר חפיפה של 60% עד 80% בין שני צילומים סמוכים. בנוסף מאפשרת חפיפה זו ראייה תלת-ממדית של השטח.
אחת הבעיות מהן סובלים תצלומי אוויר הם עיוותים הנוצרים כתוצאה מתנועת המטוס, שינויים במהירות הטיסה והמרחק מהעצם המצולם. כאשר מצלמים תמונות נוף ישראל כדוגמה, אחד מהפתרונות להימנע מעיוותים אלה הוא על ידי הפיכתם לתצלומי אוויר מיושרים שהעיוותים הוסרו מהם על ידי חיבור של מספר צילומים הסמוכים זה לזה כאשר משתמשים רק במרכז של כל אחד מהם מאחר ובמרכז יש פחות עיוותים.
